ביהמ"ש לא יעכב הרחקתה של עובדת זרה שפקע רישיון עבודתה ולא חודש

העותרת מס' 1, אזרחית איטליה השוהה בישראל אצל בנה, שהוא אזרח ישראלי. העותרת מס' 2 הינה בעלת דרכון פיליפיני העתיד לפוג בימים הקרובים. העותרת מס' 2 מטפלת בעותרת מס' 1, שהיא אישה מבוגרת בעלת צרכים סיעודיים, וזאת עוד משנת 2003. בעבר הגיעה העותרת מס' 2 לישראל עם רשיון עבודה ואולם, רשיונה פקע ולמעשה לא חודש עד היום.

העותרת מס' 1 מעוניינת לחזור לאיטליה ולהעסיק את העותרת מס' 2 כמטפלת סיעודית באיטליה. בענין זה הוגשה פניה לגורמים המוסמכים באיטליה והפניה ממתינה להשלמת הטיפול המנהלי. העותרות פנו בבקשה זו וביקשו שני סעדים. הסעד הראשון הוא, כי ינתן לעותרת מס' 2 רשיון ביקור מסוג ב/2 (אשרת תייר) וזאת באופן שיאפשר לעותרת מס' 2 לבקר עם העותרת מס' 1 בישראל, מדי שנה מספר פעמים ולסעוד אותה במהלך ביקוריה. עוד ביקשו הן, כי העותרת מס' 2 לא תורחק מישראל ויותר לה להמשיך לשהות עם העותרת מס' 1, וזאת עד שיוסדר נושא עבודתה באיטליה.

העותרות טוענות כי מדובר בענין הומניטרי ומבקשות הן, כי בית המשפט יתן סעד כמבוקש ולחילופין, יעכב את הרחקת העותרת מס' 2 מהארץ ויורה על העברת הפניה לדיון אצל הועדה הדנה בפניות הומניטריות אצל המשיב.

דין העתירה להדחות.

העותרת מס' 2 שוהה בישראל שלא כחוק כ- 6 שנים. יצויין כי הגיעה לישראל כחוק, אלא שאשרת השהייה והרשיון לעבוד בישראל פקעו לפני כ- 6 שנים. העותרת טוענת כי פקיעת הרשיון היתה עקב מחלתה. מוכן אני להניח, לטובתה, שאכן זו היתה הסיבה להפסקת רשיון העבודה. ואולם, לא ניתן להיתלות בסיבה זו כאשר העותרת לא הגישה כל בקשה לחידוש רשיון העבודה, ובפועל עבדה כמטפלת סיעודית של העותרת מס' 1, ללא רשיון עבודה וללא רשיון שהייה, וזאת משנת 2003, דהיינו כ- 5 שנים.

עותר העושה דין לעצמו ובפועל מבצע עבירה, ואינו פונה לרשות המנהלית לקבלת היתר כחוק (זאת עד למועד בו אותרה העותרת מס' 2 ע"י משטרת ההגירה), משמיט את הקרקע תחת עתירתו מאחר ויש בהתנהגות זו חוסר נקיון כפיים וחוסר תום לב, שדי בו כדי להצדיק דחיית עתירה על הסף. ראה:

בג"צ 3483/05 די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע"מ נ' שרת התקשורת, לא פורסם   (2007);

בג"ץ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, לא פורסם          (2004); 

בג"ץ 851/06 עמונה אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות קהילתית בע"מ נ' שר הביטחון, לא פורסם (2006).

מעבר לאמור לעיל, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת שר הפנים שעניינה, בפועל, שמירה וקיום של נוהלים אחידים. למעשה, אין כל מניעה שהעותרת מס' 2 תיכנס לישראל עם העותרת מס' 1 כתיירת וכמטפלת סיעודית בכל עת ולכל ביקור. אלא שהדבר מצריך הגשת בקשה. העותרות מעוניינות לקבל היתר אשר יחסוך את הליך הגשת הבקשות לפני כל ביקור בארץ, וזאת מאחר והעותרת מס' 1 מעוניינת לבקר את בנה ומשפחתו מספר פעמים בשנה.

הגם שהרצון להמנע מטירדה של הגשת בקשות לפני כל ביקור בישראל מובן, אין בכך עילה כדי להתערב בנוהלי משרד הפנים. לא מצאתי כי החלטה המורה לעותרות לפעול בהתאם לנוהלים החלים על כל אזרח זר המגיע לישראל, היא החלטה בלתי סבירה המצדיקה את התערבות בית המשפט.

נזכיר לענין זה כי בית משפט לעניינים מנהליים מתערב בהחלטות הרשות המנהלית רק באותם מקרים בהם חרגה הרשות המנהלית מסמכותה, פגעה בהחלטותיה בזכויות יסוד וזאת באופן בלתי סביר. ראה:

בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, משרד הפנים, פ"ד מה(3), 678, 687-688;

בג"צ 2887/04 סלים אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל, לא פורסם (2007);

בג"צ 4004/07 רימה טרונישבילי נ' משרד הבריאות, לא פורסם (2007).

החלטה שעניינה שמירה על נוהלים אחידים בכל הנוגע לכלל המבקרים בישראל, הגם שיש בה הכבדה מסוימת על העותרות, היא אינה בגדר של החלטה בלתי סבירה בצורה קיצונית המצדיקה את התערבות בית המשפט לעניינים מנהליים בה.

אשר על כן, העתירה נדחית.

אני מורה כי העותרת מס' 2, השוהה בישראל שלא כדין, תצא את ישראל עד לא יאוחר מיום 1/5/08, שאם לא כן ניתן יהיה לנקוט כנגדה בהליכי הרחקה.

ללא כל קשר לאמור בפסק הדין, ישקול המשיב אם יש דרך להקל על העותרת מס' 1 בקבלת ההיתרים להבאת העותרת מס' 2 עמה לביקורים בישראל, באופן שיקל, במידת האפשר, בקבלת האשרות המתאימות, הכל בהתאם לנוהלים המקובלים.